רוקחת מילים
נורה דוד
כבר מלמטה אני שומעת את המוזיקה. המערכת שוב פועלת במלוא עוצמתה.
אני רצה במדרגות, אך נעצרת ליד מפתן הדלת, נותנת לנשימה להסתדר
ומכניסה את המפתח למנעול בעדינות רבה. חולצת את נעלי ונכנסת בשקט,
שלא להפריע, כאילו הוא שומע משהו.
אך כרגיל בין הצלילים הרמים מבצבץ דיבורו המעוות, קורא לי בשמי.
האמנם שמי?
כן, שמי האמתי, ואף אחד לא ביטא אותו לפניו.
עוד פעם הרגיש אותי נכנסת, ניגש אלי, מחבק, גופו מזיע.
אני מניחה את הספרים בערמה, מנמיכה את המערכת ויושבת על הרצפה,
ידיי מחבקות את רגליי המקופלות, מתבוננת בו בריקודו.
אני מקשיבה, אדאג'ו מתוך הקונצ'רטו מספר שתים של רחמנינוף.
הצלילים מובילים אותי למקום אחר, רחוק. וילון מתנדנד, צלילי פסנתר...
ואני חשבתי שהם ולא הרוח, מזיזים אותו.
זיכרון הילדות הזה כמעט גורם לי לבכות, אך אני עוצרת את הבכי בחזה
בחוזקה.
והוא בא, מסתכל לתוך עיניי, מחייך. איך הרגיש?
ניר ממשיך לרקוד, בדיוק לפי הקצב, חש את המוזיקה כמו שחש את רגשותיי.
גופו העליון חשוף, לובש רק מכנסי בד לבנים. כל שריריו בולטים בתנועתם.
המצח נוטף זיעה. מתגלגל על הרצפה וקם בקלילות. כל גופו מתבטא כאילו
רוצה להגיד כל מה שנבצר ממנו לבטא במילים.
אני מרותקת לכל תנועה. עכשיו הוא מכבה את המערכת, רוקד ללא קול.
התריס מוגף אך השלבים פתוחים ועל התקרה מצטיירים משחקי אור וצל שבונים תפאורה מושלמת לריקודו האילם.
אני ממששת את מודעת העיתון שמקופלת לי בתוך הכיס. מוציאה אותה וקוראת
בפעם העשירית. מה יש להפסיד? רק אתקשר ואברר, אומרת לעצמי בפעם העשירית.
אני יורדת לטלפון הציבורי ומחייגת. הלב דופק בחוזקה. זה מצלצל.
אין תשובה. חשה הקלה.
מנסה שוב. הפעם עונים. דרושה להם מדריכת נוער בפנימיה בנגב.
קובעים פגישה.
בערב אנחנו יושבים במטבח ואוכלים סלט. אני חייבת לספר לו על המודעה.
מתחילה בשפת הסימנים. מנסה לחבר אות אחת לשנייה, את המחשבות
לתנועות הידיים. זה לא הולך!
אני עוברת לדיבור. לעולם לא נוכל לקיים שיחה כמו שצריך?
חוזרת לידיים: ר-א- י-ת-י ב-ע-י-ת-ו-ן…
מוותרת. אוספת את הכלים מהשולחן וניגשת לכיור. ניר בא מאחורי.
ידיו סביב גופי, מרכין את ראשו מעל כתפי ושערותיו מתפזרות על חזי.
מנסה לראות את שפתיי. אולי אגיד עוד משהו. אני מחייכת ונכנעת לגופו.
ששי בבקר. אני פותחת את הוילון בחדר. יום יפה.
יוצאת לרחוב לנשום אויר, הולכת ללא כיוון, מנסה לרכז את המחשבה,
להגיע להחלטה.
לגור במדבר.השקט.
חלונות הראווה חולפים מול פניי בלי שאראה.
לפעמים אני לא יכולה עם השקט. לפעמים בא לי לצרוח , אבל כדי שמישהו
ישמע אותי.
חנות דיסקים. משמיעים שיר של שלמה ארצי. ניר מעולם לא ישמע אתי
את שלמה ארצי.
ולפעמים הייתי רוצה דווקא שלא ישמעו אותי . לקום בלילה כשקשה להרדם ,
ללכת למטבח ולהכין לי קפה, ולהיזהר שהכפית לא תיפול.
בלי שתכננתי, אני מוצאת את עצמי ליד הבניין של שוש. מצלצלת.
הסלון חשוך ובעלה יושב עם הרגליים על השולחן, קערה מלאת קליפות
גרעינים לידם, ומהטלוויזיה נשמע רעש של משחק כדורגל.
"אל תדאגי, אפילו אלי הוא לא שם לב, אנחנו מזמן בקושי מדברים".
וכששומעת על הצעת העבודה מוסיפה: "השתגעת? ממה את בורחת?
מהשקט? ובמדבר לא יהיה לך שקט?, גם לי די שקט כאן, לפעמים נדמה לי שגם בעלי
חרש- אילם."
לניר יש יום הולדת. המילים של שוש מהדהדות בראשי. אני קונה עציץ
ונוסעת לחזרות שלו. רוצה להפתיע אותו.
הוא מחזיק בידיו בתולת- ים. הבמה מוארת בצבע טורקיז.
הם נעים בתוך המים, כאילו הם חסרי משקל.
הוא מרים אותה ומקרב אותה אל גופו, והיא מניעה את ידיה
בתנועה גלית מלאת חן, ואז מעבירה אותן על עורפו. הם מתגלגלים
ביחד על הרצפה והיא משתרעת על גופו,מרימה את פלג גופה העליון
ומקרבת אותו אליו שוב ושוב, בתנועה קצבית.
אני עומדת כמו מהופנטת. מחזיקה כל הזמן את העציץ בידי המורמת באוויר.
"היא גם חרשת -אילמת?, כן, בים כולם כאלה", חושבת.
אני מתעוררת מהרעש של העציץ שנשמט לי מהיד והתנפץ.
הדם עולה לי לפנים. ניר רץ לעברי, אבל אני אוספת מהר את השברים
ובורחת.
אני מקנאה בשקט שלהם. רוצה לדמיין אותו.
מסתובבת בבית עם פקקים באוזניים, מנמיכה לגמרי את הקול בטלוויזיה
ומנסה לקרוא שפתיים.
כרגיל, לא שמעתי אותו נכנס כשאני כותבת את הדברים במחשב.
הוא מוריד את ידיי מהמיקלדת." מה עובר עלייך?", מקליד.
"מי זאת בתולת הים הזאת שלך?"." איזו בתולת ים, השתגעת?".
"בים כולם חרשים ?",שואלת בטיפשות. הוא צוחק עליי.
" היית מעדיף אותי חרשת?".
"אני אשמע אותך בכל מקרה".
אני עוברת לשפת הסימנים: "בוא נשתה קפה על המרפסת".