נורה דוד

תשבץ הגגות הענקי הבהיק באורן של קרני שמש ראשונות. המטוס כבר הנמיך מאוד את מעופו. ליה התבוננה דרך האשנב הקטן. "בואנוס איירס," לחשה בפליאה. היא לא חשבה שתראה שוב את העיר כך, מהאוויר. פקעת לחצה בגרונה. הדמעות קלקלו את האיפור הטרי.

גם אחרי שהמטוס התחבר לשרוול ורוב האנשים ירדו, עוד נותרה על מושבה. חולשה ובלבול אחזו בה. הפחד לפגוש שוב את העבר שיתק אותה. לבסוף קמה אט־אט והזדחלה החוצה בכבדות.

בתור לביקורת הדרכונים, הפחד הפך לחרדה של ממש. זיעה קרה, רעד בברכיים, עוויתות חזקות בבטן. לרגע היתה בטוחה שהשוטר שהסתובב שם מסתכל עליה, שהיא מעוררת חשד.

אך האישה כבדת הגוף וקצוצת השיער מביקורת הגבולות, שישבה מאחורי חלון הזכוכית, חייכה לעברה כשקראה את הטופס שליה מילאה במטוס.

"את מכאן..."
"כן."
"וכמה זמן לא ביקרת?"
"הרבה שנים."

האישה הנהנה, חתמה ללא הסתייגות על הדרכון הישראלי ואיחלה לה שהייה נעימה.

​

כל הנסיעה מאֶסֵייסָה לבואנוס איירס, עיניו החומות של נהג המונית הביטו בה דרך המראה הפנימית. הוא שאל שאלות, ביקש לשוחח, התפעל מהספרדית שלה, כאילו זאת לא השפה שדיברה כל ילדותה.

האם השתבשה השפה בפיה במשך השנים, ועכשיו היא מיותמת גם משפת אמה? הרי העברית שלה תמיד היתה משובשת, קלוקלת, המבטא שלה הסגיר אותה, ועכשיו גם הספרדית לא שלה?

פרוורי העיר חלפו במהירות לנגד עיניה, המדרכות המוצלות באקַציות, ואז הרחובות הישרים וההומים של מרכז העיר, דוכני העיתונים שבפינות — דלתות המתכת הירוקות שלהם פתוחות — יציאות הרכבת התחתית המגודרות ובפתח שלט: "לינֵיאָה A "

היא זיהתה את המדרכות האלה. כן, עשרות פעמים נסעה ברכבת התחתית ועלתה במדרגות בריצה, בחיפזון של נערה שחייבת להספיק הכול. אך כעת הרגישה כאילו היא מזהה זיכרונות של מישהו אחר, לא שלה.

מה אני עושה במקום הזה? חשבה, והגעגועים לסיגי, לעידו ולשמוליק הציפו אותה.

 

 

"איך אני מגיעה לקָנינְג פינת קוֹריֶינְטֶס?" שאלה את פקיד הקבלה של המלון ששכן ברחוב פוּאֵיירֶדוֹן. זה היה הדבר הראשון שעשתה, אחרי שהשאירה את המזוודה על הרצפה בחדר. הוא חייך והסביר שרחוב קָנינְג שינה את שמו, וזה שנים רבות נקרא סְקָלַבְריני אוֹרְטיס, והדריך אותה איך להגיע לשם ברכבת התחתית.

בתוך פחות משעה כבר עמדה במקום ההוא.

היא ידעה היכן לרדת מהרכבת, איך לעבור בפרוזדורים התת־ קרקעיים כדי להתחבר לקו אחר, איך לצאת ולעלות במדרגות אל הרחוב, כאילו הכיוונים נטועים בגופה כמו אצל ציפורים נודדות.

היא לא נעצרה — לא להסתכל, לא להריח, לא לספוג את האוויר של בואנוס איירס, שהיה אביבי — אלא הלכה בצעדים מהירים כאילו היא עלולה לאחר לפגישה.

מהמדרכה ממול הסתכלה על אִימְפֶּריוֹ ובעיני רוחה ראתה את עצמה נערה.

בת שבע־עשרה, מאוהבת, עומדת ומחכה, והציפייה ממלאה אותה התרגשות. מתבוננת בדמותה הרזה הנשקפת מהזכוכית הכהה של המסעדה, מסדרת שוב ושוב את שערה הגלי, מושכת את חצאית המיני המשובצת כלפי מטה, שלא תחשוף יותר מדי, ומקרבת את פניה לחלון הראווה כדי לנקות שארית כדורית של רימל מהריסים. היא מאושרת, הילדה ההיא, אבל משהו מעיב עליה.

היא מסתכלת שוב ושוב אל הפינה המרומזרת, מחפשת אותו בהמון החוצה את הכביש במעבר החצייה. חולפות רבע שעה, עשרים דקות. היא מציצה בשעון הזהב הקטנטן שעל מפרק ידה. חצי שעה חולפת בזחילה. לאט־לאט מתגנב הספק לנפשה. לאט־לאט חודרת המועקה.

גם עכשיו הציצה בלי משים במפרק ידה. השעון לא שם. אין לה מושג מה קרה לשעון ההוא שאביה נתן לה כמתנת יום הולדת. כנראה שמה אותו, יחד עם עוד מזכרות, בתוך קופסה, סגרה אותו היכן שסגורים הזיכרונות, על מנעול ובריח, ובאותו רגע השעון נעצר.

הזמן נגמר שם.

מלבד הבזקים מעורפלים שצצו מדי פעם ללא הזמנה, כל מה שקרה אחר כך כמעט נמחק מזיכרונה.

כמו כשהגיעה הביתה באותו ערב, בוכייה ונסערת, וההורים המתינו לה עם תיק מוכן, והם עזבו בחופזה את הבית, לתמיד. ואת הימים שבאו לאחר מכן, כששהתה אצל הדודים, מסתגרת בחדר של לַאוּרָה, בת הדודה האהובה.

שכחה גם את הרגע שבו עלתה עם אמא וסילביה על המטוס לארץ.

שום דבר לא נשאר. היא נעקרה מעולמה ומאז לא זכרה כמעט כלום.

היא זוכרת רק את הפרידה מאבא, שנשאר שם לסידורים אחרונים, למכור נכסים. את החיוך האחרון שלו, את החיבוק האחרון — הוא חייך והיא רק בכתה ולא אמרה כלום — את הפרידה ממנו היא זוכרת טוב מאוד.

ואחרי כן נהפכה לאישה אחרת, אישה בישראל עם שם אחר: ליה, קיצור של אָנַלִיָה, כך קוראים לה בישראל. בבית הספר היהודי הפכו אותה ללאה, אך היא מעולם לא אהבה את השם הזה.

ליה היא האישה שעומדת עכשיו ומתבוננת בעיני רוחה בנערה ההיא שהיתה. והדבר היחיד שזיהתה בעצמה, הדבר היחיד שנותר בתוכה מאותה נערה, הוא המועקה שהחלה לחדור לנפשה באותו רגע. החלל הזה בנפשה שכדי למלא אותו היה עליה להרחיק עד מעבר לאוקיינוס, לעזוב את המשפחה, לעזוב הכול.

המועקה הזאת נמצאת בנפשה כל הזמן.

היא עמדה שם, בסְקָלַבְריני אוֹרטיס פינת קוֹריֶינְטֵס, מסתכלת על הפיצרייה אימפריו, על הרחוב הומה האדם, והנערה שהיתה כבר לא שם, ופָבּיוֹ לא יגיע.

היא כיווצה חזק את השפתיים, ניסתה לבלוע את המועקה יחד עם הרוק, אך היה זה גוש גדול מדי שאי־אפשר לבלוע.

לאחר מכן הסתובבה והתחילה לחזור לכיוון המלון. היא האיצה את צעדיה כאילו ברחה מאיזו רוח רפאים, כאילו רצתה לברוח מהמועקה שבתוכה.

​

בחדר במלון שררה אפלולית. פתאום הרגישה את כל העייפות נופלת עליה. שעות הטיסה הארוכות, הריצה המטורפת וחסרת ההיגיון ברחובות, עד לפינה ההיא.

מה חשבת שתמצאי שם? שאלה את עצמה.

היא חשה מחנק. קמה, הסיטה את הווילון ופתחה את החלון. רוח קרירה אווררה את החדר. היא מילאה מים באחת הכוסות שהיו מונחות על שולחן הכתיבה והתיישבה, נשענת על הכרית שהציבה על גב המיטה, רגליה מקופלות, והחזיקה את הכוס בין ירכיה.

כך ישבה דקה ארוכה, מבטה אבוד בחלל החדר.

השדים החלו להשתחרר מתוך קופסת המזכרות הנעולה, ועמם שבה דמותו של פביו, אהוב נעוריה.

היא נזכרה ביום שבו הכירה אותו, בביתה של אָלֶחַנְדרָה, אחותו.

היא ואלחנדרה למדו באותה כיתה. בכל יום הן יצאו ביחד מהליסֶאוֹ, זרקו מבטים חפוזים מזווית העין על הבנים מהתיכון הקרוב, עדיין לבושים בבלייזר, אך העניבות כבר רפויות והחולצות שלהם מחוץ למכנסיים. הן, עדיין בחלוקיהן הלבנים, עשו את דרכן עד לבניין ברחוב פְרָנְסיסְקוֹ בּילְבָּאוֹ, מול הפְלָסָה דֶה לָה מיסֶריקוֹרְדיָה, מקום מגוריה של אלחנדרה. שם הן נפרדו והיא המשיכה מרחק כרבע שעה הליכה עד השכונה שלה.

עכשיו, כשהיא שקועה בזיכרון הנעים הזה, נדמה לה שהיא יכולה לראות את מחרוזות הבתים הדו־קומתיים, דומים אחד לשני וצמודים בקירות משותפים, עם החצרות הקדמיות הקטנות והסגורות בסורגי ברזל, ואפילו להריח את ריח היערה שנדף מהם. היא יכולה לראות את הרחובות הצרים, את שרטוטי משחק הקלאס, מחוקים קצת, על המדרכות, ואת בּוֹבֶּע איטֶע שיושבת בחצר, קמה מיד כשרואה אותה מגיעה, מקפלת את כיסא הברזנט הירוק ונכנסת פנימה, לחמם את הנזיד שיש בו הרבה גזר, פטרוזיליה ושום.

שם, ברחוב נָאוֹן, באחד הבתים הישנים האלה שנבנו עבור המהגרים הרבים שהציפו את בואנוס איירס בתחילת המאה, שבובע איטע וזֵיידֶע דניאל רכשו כשעזבו את הקולוניה ובאו לעיר הגדולה, חלפה ילדותה.

אבל באותו יום הן קבעו ללמוד ביחד למבחן, והיא עלתה לדירה של אלחנדרה.

ובאותו יום פביו לא נסע לאוניברסיטה — הוא למד בלָה פּלָטָה, שנה ראשונה בפקולטה למדעי הרוח, ונסע בכל בוקר ברכבת של שש — אולי כי הרגיש באוויר את מה שעומד להתרחש וחש בטוח יותר בבית.

כשהן נכנסו למטבח, הוא בדיוק אכל ארוחת צהריים. היא הסתכלה עליו — שיער שטני חלק שמגיע עד העורף, מסורק לצד, עיניים בהירות, פנים רזות עם עצמות לחיים בולטות.

"הוֹלָה," אמר תוך כדי לעיסה, פיקת הגרגרת נעה מעלה ומטה בגרונו, ואנליה בלעה רוק.

אלחנדרה נזפה בו: "נו באמת! לא לימדו אותך לאכול בפה סגור?" והוא חייך חיוך של ילד שובב בלי להוריד את העיניים מאנליה, המשיך ללעוס בפה פתוח וקרץ, אבל זו היתה מין קריצה עדינה, מרומזת, תנועה קלה וכמעט בלתי נראית של העפעף. הוא הכיר טוב מאוד את הכוח שלו להטיל כישוף על בחורות, ועליה זה עבד.

"הוֹלָה," ענתה ונזכרה שהיא עדיין לבושה בחלוק של בית הספר. היא עמדה והסתכלה עליו, כמו מהופנטת.

"בואי כבר!" אמרה אלחנדרה, תפסה אותה בזרועה ומשכה אותה לחדרה. "הוא תמיד מתחיל עם החברות שלי, השחצן הזה." בחדר היא הורידה את החלוק הלבן ונשארה בחצאית קפלים אפורה וקצרה וסוודר ורוד. היא התיישבה על המיטה, הניחה רגל אחת על השנייה ופיזרה את שערה.

אלחנדרה העיפה לעברה מבט מזלזל והחלה להוציא את המחברות מהתיק, אך היא התעלמה ממנה. היא רק חיכתה לו. והוא בא, נעמד בפתח, נשען על המשקוף והתבונן בה. הוא לבש מכנסי קורדרוי בצבע ירוק־זית וחולצת גולף שחורה. הוא שרק, "וואו, פצצה!"

היא הורידה את המבט. האם שם לב שהסמיקה?
"רוצה לבוא לחדר שלי? יש לי תקליטים," שאל.
"אנחנו צריכות ללמוד," ענתה.
"רק לרגע..." התעקש פביו.

........

​